ב-7.10 כולנו חווינו טראומה, זה לא סוד, השיח על הטראומה היה בכל ערוצי החדשות, בעיתונות, ברשתות החברתיות….
אבל מה שלא דיברו ולא מדברים עליו מספיק זה על צמיחה פוסט טראומטית, ביום שאני שמעתי לראשונה את המושג הזה, היה היום שהבנתי שה-7.10 זה לא סוף הסיפור שלי, אלא זה ההתחלה החדשה.
חשוב לספר על צמיחה ולהזכיר כך שכל אדם בארץ ידע על זה, וידע שרוב האנשים שחווים טראומה יחוו צמיחה פוסט טראומטית.
בבית שבו גדלתי כילדה, במבואה בכניסה לחדרי הילדים היתה תלויה תמונה, עליה היה כתוב :"whose behavior does your kids reflect" ומתחת סילואט של ראש של ילד שהמילוי שלו היה מראה.
בהרבה מובנים אני יודעת שההורות שלי היום מושפעת מאותו משפט שנחרט אצלי בתודעה.
אני מאמינה שיש קשר הדוק בין הבית שלנו לנפש שלנו.
שהאזנתי לפרק פודקאסט על צמיחה פוסט טראומטית, לא יכולתי שלא לחשוב על תרגום האלמנטים שמעודדים צמיחה מטראומה והפוטנציאל הטמון בביטוי של המאפיינים לצמיחה פוסט טראומטית באלמנטים פיזיים שיכולים לקבל מקום וביטוי בבית שלנו.
על בסיס ההבנה הזו נפגשתי עם ד"ר עוז גוטרמן , דוקטור לפסיכולוגיה, בעל תארים גם בביולוגיה ומנהל עסקים ויחד הקלטנו פרק פודקאסט משותף על הנושא (להאזנה לפרק לחצו כאן) , מהשיחה איתו אני כותבת את הדברים שחשוב שכל ישראלי ידע ויכיר.
מה זה בכלל צמיחה פוסט טראומטית?! יש לצמיחה כמה מאפיינים וכל אחד יכול לחוות אחד או כמה מהם:
+ הבנה חדשה של העצמי והעולם, מתבטא בשינוי תפיסה והערכה של החיים עם יותר חמלה כלפי האחר.
+ חיזוק יחסים קיימים ועידוד יחסים חדשים (רק השבוע קראתי פוסט במאמאצחיק על זוג גרושים שחזרו בעקבות המלחמה).
+ חוסן נפשי מוגבר, אחרי שאנשים שרדו טראומה הם עשויים להרגיש חזקים יותר עם תחושת מסוגלות להתמודד עם אתגרים.
+צמיחה והתפתחות רוחנית, חיפוש ומציאת משמעות עמוקה לחיים יוכל להתבטא בחיבור לטבע או לדת ולמציאת שלווה פנימית.
+ תרומה לזולת, אחרי הטראומה יתכן כי ירגישו צורך לחלוק את סיפורם, להתנדב ולסייע לנפגעי טראומה, יכול לבוא לידי ביטוי בכתיבה, בהרצאות ובהתנדבויות.
חמשת האלמנטים המעודדים צמיחה פוסט טראומטית:
מודעות לצמיחה
ממש כמו שקרה לי, ביום ששמעתי על צמיחה פוסט טראומטית היה גם היום שהתחלתי להרגיש התחלה של התחזקות. עצם הידיעה על הפוטנציאל לצמיחה מעודד את הצמיחה. במובן הזה, השיח בחדשות וברשתות על טראומה ונפגעי טראומה ללא שיח על צמיחה, עושה נזק, היות וסיפור חצי מהאמת מטעה, וגרוע יותר מאשר לא להגיד כלום.
ארבע מאפיינים חיוביים המעידים על צמיחה מטראומה:
- עוררות, המון רגשות שמציפים יחד
- קושי בשינה, יכול לבוא לידי ביטוי בקושי להרדם ו/או התעוררויות באמצע הלילה
- מחשבות רצות שלא נגמרות
- לחוות את הארוע שוב ושוב
המאפיינים האלה שאני חשבתי שהם לא טובים, התבררו כדווקא חיוביים, והם במובן מסויים הביטוי של הנפש לעיבוד של הארוע וההחלמה ממנו.
כן חשוב לשים פה הסתייגות כי הכתוב פה הוא כמובן לא יעוץ פרטני ולא אבחון פסיכולוגי, ואני רחוקה מלהתמחות בתחום הזה. האינדיקציה להתערבות טיפולית שכן המאפיינים הללו באים לידי ביטוי זה:
- העוצמה של המאפיינים, כלומר אם חווים אותם בעוצמה גבוהה מאוד, אם אדם אפטי ולא מתפקד, יתכן כי יש צורך בטיפול או עזרה.
- משך הזמן שהמאפיינים באים לידי ביטויי, גם פה, זה מאוד תלוי בארוע ואם מדובר בטראומה ישירה (מישהו שהיה פיזית בארוע) או בטראומה משנית (מישהו שנחשף לסרטונים/ לעדויות וכו' אבל לא היה בארוע עצמו). בגסות מאוד משך זמן תקין הוא בין חודש לחודשיים, בזמן הזה האדם מסתגל למצב חדש.
אמפטיה ולא רחמים
עלינו לצאת מנקודת הנחה שהנפש כמו הגוף, יכולה להחלים מארוע טראומטי. במשך אלפי שנים של האנושות המציאות הייתה עם ארועי אלימות, מלחמות פיזיות, אונס וכו'. טבע האדם במשך האנושות והאבולוציה היא כן להחלים מארועים קשים וטראומטים.
לצד זה, לא לעשות מיטת סדום, כלומר לא לצאת מנקודת הנחה שדרך הטיפול בטראומה אחידה לכל מי שחווה אותה. כל אחד מאיתנו מתמודד עם טראומה באופן שונה, חלקנו ירצו לדבר ולשתף, חלקנו יתכנסו בעצמם, חלק יעדיפו לחזור לדברים שהם אוהבים לעשות במנותק מהארוע (לשחק פלייסטיישן, לגלוש, לטייל…). כל התמודדות היא נורמלית. הקושי מהצד, זה לתת לאדם שמתמודד עם הטראומה להתמודד בדרך שמתאימה לו (ולא הדרך שהייתה מתאימה לי, ולא מה ששמעתי שכדאי או צריך).
בדרך מגלים זיהויי עוצמות, חיצוניות ופנימיות.
זיהויי עוצמות חיצוניות זה לדוגמא רוח ההתנדבות והיוזמויות שקמו ב7.10, עם איסוף בגדים וחפצים למפונים, פתיחת הבתים, האירוח, הבישול ועוד כ"כ הרבה דוגמאות מרגשות שקרו פה. זה העוצמה של החברה שלנו, של העם שלנו שהתגלה במלוא הדרו. דוגמא נוספת שמד"א ביקשו תרומות דם וכעבור פחות משעה ביקשו מהציבור להפסיק להגיע כי הם קרסו תחת העומס. העוצמה הזו של הכלל מחזקת גם את הפרט, אותי.
זיהויי עוצמות פנימיות, זה אחרי שאני מתמודד עם אתגר מסויים או סיטואציה מסויימת אני מגלה שאני חזקה יותר ממה שחשבתי, שהצלחתי לתפקד או הצלחתי לעזור, או הצלחתי … (כל דבר). הצלחתי וגיליתי שיש בי עוצמה חזקה יותר ממה שחשבתי על עצמי לפני הארוע.
הכרת תודה
לפי הרבה מחקרים לאורך השנים רואים שבעצם הכרת התודה על מה שיש אנחנו מתחזקים. גם ביהדות רואים את הערך הזה, דבר ראשון שעושים שפוקחים עיניים, אומרים 'מודה אני' ומוקירים על כך שאנו חיים עוד יום. את הכרת התודה אפשר לשזור בבית בהרבה אופנים, אתן כמה דוגמאות לעודד על כך חשיבה, אבל באמת ניתן ליישם בהרבה אופנים.
+ למסגר משפט שמזמן אותי להוכיר תודה כמו "משהו קטן וטוב שקרה היום", "היום הוא היום הראשון של שארית חיי, בוא נחגוג". אפשר לשזור אלמנטים של תחביבים כמו לדוגמא לגו, מוזיקה וכד'. זה יכול להיות ממוסגר לצד המיטה, שמזמין אותי לחשוב על דברים שיש לי לפני השינה, או באזור שאנחנו יושבים יחד לאכול, או ביציאה מהבית, או אפילו בשירותים, המיקום לא באמת משנה : ) זה יכול להיות מודפס במדפסת ביתית עם מסגרת שעלתה 5 שקלים במקס, או במגנט על המקרר, ואפילו בכתיבה ידנית חופשית על קנבס.
+ למסגר זכרונות מארועים משמחים או טיולים משותפים עם אנשים שאוהבים, יכול להיות גם פרטי נוי שקנינו בטיול ויזכיר לנו את החוויה הטובה, או משהו שהבאנו משם. באחד הפרוייקטים שתכננתי הדפסנו ציטוט של המלצר שהגיש לזוג את האוכל בחופשת ירח הדבש שלהם, זה נשאר איתם כבדיחה פרטית ולימים גם משפחתית. זר לא יבין זאת, אבל להם זה מזכיר את החוויה הטובה.
+לנו במשפחה יש מסורת, מדי פעם שמזדמן לעשות סבב על משהו טוב שקרה לנו היום. זה יכול להיות בארוחת ערב משותפת, יכול להיות לפני השינה, הרבה פעמים דווקא אחרי איזה מריבה קולנית אני אתחיל סבב כזה. בהתחלה הילדים לא זרמו, אבל אחרי שאני אמרתי משהו טוב שקרה, הם הצטרפו מעצמם.
זכרון באור חיובי בהרבה מובנים הוא הכרת תודה על מה שהיה. במקרה של אובדן, הנצחת האבל באור חיובי, לדוג': הדפסת תמונה בחוויה שמחה משותפת, הדפסת ציטוט משיר שאהבו, שימוש של אלמנט מתחביב שהיה לאותו אדם. בפודקאסט שלי יש פרק שהוקלט לקראת יום הזיכרון (של שנת 2023) עם שושה גולן, מעצבת פנים שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים, בפרק דיברנו על הרבה אופנים שהאבל יכול לבוא לידי ביטוי בבית, פרק 21 'כל בית הוא זכרון'. מי שמחפש דרכים להנציח את האבל הפרטי שלו אני ממליצה בחום להאזין.
במקרה של שינוי מיקום מגורים (זמנו או קבוע), תמונת נוף שאפיינה את הבית שהיה, או אלמנט פיזי מקורי או רפרנס למה שהיה בבית הקודם, כל אלו אלמנטים שיכולים להביא לידי ביטוי זכרון של מה שהיה באור חיובי.
התמודדות אקטיבית
גם במהלך הארוע הטראומטי וגם אחריה מומלץ להיות אקטיביים. דווקא במצבים כאלה הכי מסוכן זה לשבת בחוסר מעש ולהשאר פאסיביים. כתבתי למעלה על היוזמויות שקמו והעשייה של הציבור, כל אלו עזרו למתנדבים גם בהיבט של עשייה אקטיבית שחיזקה גם אותם עצמם. גם תושבי הצפון (ובכלל) שהחליטו להתפנות, לנסוע לאזור אחר, אפילו לטוס לחו"ל אלו מעשים אקטיביים וזה עדיף וחשוב.
אני מאז אוקטובר פתחתי את צוהר התחביבים, התחלתי להרכיב פאזלים, חזרתי לרשום ולצייר, קנינו גיטרה במטרה להתחיל לנגן. בשיחה שהיתה לי עם עוז בפודקאסט, אמרנו שכדאי לאבזר גם את הממ"ד עם אלמנטים שנוכל להתעסק איתם במידת הצורך, משחקים משפחתיים, נוהל של סדרת פק"לים, שיר אהוב שנשיר, ספר שנקרא… כל דבר שיעסיק אותנו שנכנסים לממ"ד, יהפוך אותנו לאקטיביים באותם רגעים/ דקות/ שעות זה חשוב ועוזר לתחושה העצמית שאני בעשייה ולא פאסיבית בארוע. זה נכון גם אם הדבר שאני עושה לא עוזר בסיטואצייה כלומר אני לא נלחמת או עושה משהו שקשור להתגוננות.
עזרה לאחרים
מחקרים הראו שבזמן שאנחנו עוזרים לאחר הלב שלנו מתרחב פיזית, זה קורה פזיולוגית שהלב מתרחב ומופרשים הורמונים בזמן הנתינה והעזרה לאחר. בהרבה מובנים עצם ההתנדבויות והעזרה ששטפו את הארץ מאוקטובר, זה אלמנט שעוזר להתמודד, להתחזק ולצמוח מהארוע הטראומטי שחווינו. בין אם מדובר בעזרה פיזית, כלכלית, מנטלית, כל אלו יחזקו גם את האחר וגם אותנו.
מערכות יחסים ותמיכה חברתית גם הם מחזקים, עצם הידיעה שיש לי רשת חברתית שאני יכולה לפנות אליה לעזרה מחזקת אותי, אפילו בלי שהשתמשתי בה בכלל. אפשר ליצור רשימה כזו של אנשים, להכניס אותם ברשימת אנשי קשר בסלולאר תחת קבוצה משותפת. אפשר לכתוב את הרשימה ידנית ולתלות עם מגנט על המקרר או במקום אחר שיזכיר לי תמיד, שאני לא לבד, ויש אנשים שישמחו לעזור לי ולהיות לצידי.